בעקבות הדיון בבג”ץ על תיקון חוק יסוד השפיטה בקשר לעילת הסבירות (בג”ץ 5658/23).

 

במשפט אחד: מגילת העצמאות היא מסמך מכונן בתולדותיו של העם היהודי ומדינת ישראל, בעלת חשיבות היסטורית עצומה, המבטאת את חזון העם ואת ה”אני מאמין” שלו. אבל כבר ב־1948 בג”ץ הבהיר שאין לה תוקף של חוק, והיא איננה חוקה המגבילה את הפרלמנט. עד לאחרונה ממש, שלוש הרשויות הסכימו בסוגיה ברורה זו.

 

קולו ודמותו של דוד בן־גוריון מקריא את הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף ביום ה’ באייר תש”ח, עדיין מעוררים התרגשות עצומה בקרב יהודים ברחבי העולם כולו. הדמעות, החיוכים ומחיאות הכפיים של המאזינים בזמן אמת להודעה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, נצרבו בתודעתנו הלאומית. אין מסמך היסטורי חשוב יותר למדינת ישראל. ועם זאת, חשיבות היסטורית ולאומית איננה מקנה מעמד משפטי מחייב, לא כל שכן מעמד משפטי כה נעלה עד שניתן לפסול חקיקת יסוד מכוח מסמך שלא ניתן לשנותו לעולם.

על ההבחנה הברורה הזו, בין החשיבות העקרונית של המסמך למעמדו המשפטי, עמד בית המשפט העליון בשבתו כבג”ץ כבר בחודשים הראשונים שלאחר קום המדינה. הימים ימי מלחמת הקוממיות, והמדינה הצעירה נאלצה לדחות כמה עניינים חשובים, כמו הסדרה יסודית של חוקיה, עד להבטחת קיומה שלה ושל תושביה. למרות זאת, מערכת משפט עמדה על כנה מהיום הראשון להיווסדה של ישראל, על בסיס המערכת שהותירו הבריטים. על כן, שאלות שונות ומשונות הגיעו לפתחם של בתי המשפט – ובכלל זה לבית המשפט העליון, גם בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. אחת השאלות הללו נגעה למעמדה של הכרזת העצמאות.

על השאלה השיב בג”ץ בבירור, עוד ב־1948: “ההכרזה באה רק לשם קביעת העובדה של יסוד המדינה והקמתה לצורך הכרתה על ידי החוק הבינלאומי. היא מבטאת את חזון העם ואת ׳האני מאמין׳ שלו, אבל אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים, או ביטולם”.

בפסק דין נוסף, כעבור כמה שבועות, הודגשה התשובה עוד: “בית המשפט לא קיבל את הטענה, כי תעודה זאת [מגילת העצמאות] מהווה את החוקה, שלאורה יש לבחון כשרותם של חוקים בטרם נקבעה על ידי האסיפה המכוננת, החוקה היסודית, אשר עצם ההכרזה מדברת עליה”.

אם כן, התפיסה הבסיסית של בית המשפט העליון מיד עם קום המדינה היא שלהכרזת העצמאות אין מעמד משפטי מחייב, וודאי לא מעמד כזה שמכוחו יבוטלו חוקים. התפיסה הזו גם מתבקשת מהנסיבות ההיסטוריות. הגוף שחתם על מגילת העצמאות היה מועצת המדינה הזמנית – שראתה את עצמה כזמנית, וקבעה שמיד עם קיום הבחירות הראשונות תוקם האסיפה המכוננת, שהיא זו שתכונן חוקה ומכוחה יוקמו מוסדות שלטון. למנסחי מגילת העצמאות ולחותמיה היה ברור שהם אינם גוף ייצוגי שיכול לקבוע חוקה או להגביל את ריבונות העם– באמצעות נציגיו הנבחרים – לכונן לעצמו חוקה ולחוקק חוקים. לגוף הזמני שהתאגד כדי להכריז על הקמת המדינה לא היתה כוונה להגביל את ריבונותו העתידית של העם.

ראוי לשים לב לעניין נוסף באותה פסיקת בג”ץ מצוטטת, החושף אמת עמוקה נוספת. הטענה (שנדחתה) היתה שעד לחקיקת החוקה על ידי האסיפה המכוננת, יש צורך לבחון תקפותם של חוקים לאור נורמה גבוהה אחרת. מסקנה מתבקשת מכאן היא שמרגע כינון החוקה החוקים נבחנים לאורה, אך אין החוקה נבחנת לאור נורמה אחרת.

כידוע, מאז אמצע שנות התשעים בית המשפט העליון פסק כי חוקי היסוד מהווים מעין חוקה, ולכן ראה לנכון לבחון תקפותם של חוקים לאור חוקי היסוד. משמעות הדבר היא כי חוקי היסוד הם־הם הנורמה הגבוהה. כל זה היה בבחינת ״מושכלות יסוד״ במערכת המשפט הישראלית עד לאחרונה ממש.

טענות העותרים נגד התיקון לחוק יסוד השפיטה והערות מקצת השופטים במהלך הדיון חורגות, אם כן, מהקונצנזוס המשפטי הנוהג, והן שמבקשות לשנות סדרי עולם בעניין מעמדה של מגילת העצמאות.

 

כותבת – עו”ד אריאלה סגל

להרחבה: 1. בג"ץ 10/48 זיו נ’ גוברניק, פ"ד א 85 (2.12.1948). 2. בג"ץ 7/48 אל-כרבוטלי נ’ שר הביטחון, פ"ד ב 5 (3.1.1949). 3. ע"א 450/70 רוגוזינסקי נ’ מדינת ישראל (10.12.1971). 4. שמעון נטף "מועצת המדינה הנצחית? תשובה למאמרו של אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת"" חוקים טז 7 (2021).